יעקב נ' סטארקיסט פודור בע"מ

פסק דין

בקשה לאישור הסדר פשרה בגדר בקשה לאישור תובענה ייצוגית.

1.נושא התביעה הוא סמל "G.M.P. תי"נ" שהמשיבה סימנה בו את מוצרי הדגים "סטארקיסט", "יונה" ו"נון" שהיא מייצרת ומשווקת, בפרק זמן מסוים שבו לא אחזה בהיתר כדין ממשרד הבריאות לסמל את תוצרת מפעלה בסימול זה, ובניגוד לתקנה 2 בתקנות בריאות הציבור (מזון) (תנאי ייצור נאותים), התשנ"ג-1993.

סימון תי"נ אינו מחוייב על פי דין, והוא ניתן ליצרן שעומד בתנאים מסוימים, תנאים שהם מעבר לדרישות החובה, כגון דו"ח תברואי בציון גבוה, העסקת טכנולוג מזון במפעל, הטמעת מערכת לקידום בטיחות המזון, ומערכת איכות לפי תקן ISO 9002.

המבקש טוען כי המשיבה הטעתה את צבור לקוחותיה, ובכך הפרה הוראה חקוקה, הפרה את הוראות חוק הגנת הצרכן, התשמ"א-1981, הפרה את חובת תום הלב ועשתה עושר ולא במשפט.

הנזק שהמבקש טען לו היה בגובה הפרמיה שהיתה המשיבה נהנית ממנה אילו זכתה בסימול כדין, פרמיה שלהערכת המבקש עומדת על בין 5% לבין 10% ממחירו של המוצר לצרכן, וכן נזק בלתי ממוני מסוג פגיעה באוטונומיה של הרצון, שהמבקש העמיד על סכום של 100 ₪ לכל אחד מחברי הקבוצה.

2.המשיבה הטעימה שהיה בידיה היתר לתקופה קודמת, ומדובר בתקופת ביניים שבין ההיתר הישן לבין ההיתר החדש שניתן לבסוף, ושקבלתו מתארכת בלא קשר לפעולת היצרן. תקנה 9(א) בתקנות מאפשרת למנהל מינהל שרותי המזון לתת אישור לשמוש בסמל גם בתקופת הביניים.

אכן, מנהל שירות המזון הארצי כתב למשיבה ביום 27.1.2009, כי "בתקופת התפר בין תפוגת ההיתר הישן וקבלת ההיתר המחודש איננו רואים מניעה בשימוש בסמל עד לסיום ההליך האמור, בהתאם לתקנות".

בפועל, כל המוצרים שייצרה המשיבה עמדו בתנאים למתן היתר, ולכן היו כשירים לשאת את הסימול. בפועל, החל משנת 2001 החזיקה המשיבה בהיתר כזה, למעט תקופה של 6 חדשים בשנת 2002.

ההיתר האחרון לצורך התובענה פקע ביום 6.12.2007, והחידוש ניתן ביום 17.11.2008. המשיבה טוענת כי רק אישורים וטפסים רשמיים נדרשו לקבלת התעודה הפורמלית.

המשיבה מוסיפה וטוענת כי אין למבקש עילת תביעה, כי תביעתו הוגשה בחוסר תום לב, כי לא היתה הטעיה כלשהיא, וכי היא עצמה פעלה בתום לב מוחלט.

3.הצדדים הגישו הסדר פשרה, שעקרו כי המשיבה תעניק תרומה בשווי 300,000 ₪ לעמותות בעלות אישור ניהול תקין שעניינן סעד ותרומות מזון לנזקקים. לאחר החלטה נפרדת הוגשה רשימת העמותות שהסכימו עליהן.

שווי התרומה לפי מחיר לצרכן בהתאם למחירון מקובל ללקוחות הקמעונאים.

הצדדים המליצו לקבוע גמול בן 10,000 ₪ לתובע ושכר טרחה שבין 50,000 ₪ לבין 100,000 ₪ לבא כחו.

4.סמוך לאחר הגשת הבקשה לאישור הפשרה נדרשו הצדדים לתקן את ההודעה לצבור, כך שתשקף את נושא התובענה. משעשו כן, ומשפורסמו ההודעות, והתנגדות לא התקבלה, וגם היועץ המשפטי לממשלה לא מצא להתנגד להסדר הפשרה, לאחר ארכה שניתנה לו ללמוד הנושא – הגיעה העת לבחון את ההסדר.

5.ההסדר מותנה בכך שלא ימונה בודק.

אין תוקף לתנאי כזה בהסדר פשרה, וראוי היה כי הצדדים לא יקבעו אותו כתנאי.

סעיף 19(ב)(1) בחוק תובענות ייצוגיות קובע לענין זה:

"בית המשפט לא יאשר הסדר פשרה אלא לאחר שקיבל חוות דעת מאדם שמינה לשם כך, שהוא בעל מומחיות בתחום שבו עוסקת הבקשה לאישור או התובענה הייצוגית (בסעיף זה – בודק), אלא אם כן סבר בית המשפט שחוות הדעת אינה נדרשת, מטעמים מיוחדים שיירשמו; שכרו והוצאותיו של בודק, וכן אופן תשלומם, ייקבעו בידי השר".

ללא קשר להתניית הצדדים, שאינה מקובלת עלי, החלטתי שלא למנות בודק במסגרת אישור הסדר פשרה זה. החלטתי נובעת מכך שהבדיקה הרלוונטית היא בדיקה של העילות המשפטיות, של אופי ההפרה, ושל אישור ההפרה בדיעבד על ידי משרד הבריאות, ומשמעותו – והרבה פחות מזה בחינת הסכום הראוי לפיצוי.